ביאור שטיינזלץ על נדרים י״ב

1 והא והרי נותר ופיגול לאחר זריקת דמים הוא איסורם, ואין בהם אז עוד דין מעילה, אף שהם אסורים מטעם אחר. ואם כן, מוכח מכאן שכאשר הוא מתפיס בדבר — אינו מתפיס במצבו הנוכחי, אלא בעיקרו.

2 אמר ליה לו רב הונא בריה בנו של רב נתן: אפשר לומר שמדובר כאן בנותר של עולה, שאין בשרה מותר באכילה לעולם וגם לאחר זריקת הדם עדיין קדושת עולה חלה עליו ולא יצא מקדושתו כלל. אמר ליה לו: אם כן, ליתני שישנה במפורש שהתפיס בבשר עולה!

3 ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר נצרכה אמר: לא מיבעיא נצרכה המשנה לומר שאם אמר על דבר "הרי זה כבשר עולה" שאסור, דהא שהרי בקרבן ממש קא הריהו מתפיס את החפץ, אבל נותר ופיגול של עולה איצטריכא הוצרכה לומר,

4 כי סלקא דעתך אמינא יעלה על דעתך לומר שכוונתו בנדר היתה שיהא זה כאיסור נותר, או כאיסור פיגול, והוה ליה והרי הוא כמתפיס את הנדר בדבר האסור, ולא בדבר הנדור, שרק בו אפשר להתפיס ולאסור דבר אחר, ובנדר כזה לא מיתסר אינו נאסר, על כן קא משמע לן השמיע לנו שכאשר מתפיס בנותר כוונתו היא לעיקרו של דבר, שהוא הקרבן, והוא דבר הנדור.

5 מיתיבי מקשים: איזהו איסר האמור בתורה — אם אמר "הריני שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין ביום זה כיום שמת בו אביו" של הנודר, שהמנהג לצום באותו יום, או "כיום שמת בו רבו" שהוא מתאבל עליו כאביו, או "כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם" צום גדליה, או "כיום שראיתי ירושלים בחורבנה", ואמר שמואל: והוא שנדור באותו היום. כלומר, שאותו יום שהוא תולה בו את נדרו — הוא עצמו יום שנדר בו שלא יאכל, ולכן תופס נדר בנדר.

6 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק הדבר? לאו האם לא כגון במקרה דקאי בחד בשבא דמית ביה אבוה שהוא עומד ביום ראשון בשבת שהוא היום בשבוע שמת בו אביו ואף על גב דאיכא טובא חד בשבא דהיתרא ואף על פי שיש בינתיים הרבה ימי ראשון בשבת של היתר, ובכל זאת כאשר אומר "כיום שמת בו אביו" כוונתו לא לסתם יום ראשון בשבוע, אלא לאותו יום ראשון שמת בו אביו, שבו נדר לצום, וקתני ושנה התנא שהוא אסור. שמע מינה למד מכאן שבעיקר הוא מתפיס, והוא הדין למתפיס בבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים.

7 ודוחים: מה שאמר שמואל, הכי איתמר כך נאמר, אמר שמואל: והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. כלומר, שבכל יום שהוא יום השנה לאביו נודר שיהיה אסור באכילה. ואם כן כאשר מזכיר ומתפיס ביום זה הריהו מתפיס בדבר הנדור. ואם כן אין מכאן ראיה לענייננו.

8 אמר רבינא: תא שמע בוא ושמע ראיה ממה ששנינו: האומר שדבר זה יהא עליו "כחלת אהרן" שמפרישים מן העיסה לכהן, או "כתרומתו" שמפרישים לו מן התבואה — מותר, כי דברים אלה אסורים באכילה לזרים, שאינם כהנים, ונחשב כמתפיס בדבר האסור, שאין בכך כלום. ונדייק: הא הרי אם היה אומר "כתרומת לחמי תודה", אף שגם הם נאכלים רק לכהנים ואסורים לזרים, כיון שעיקרם קרבן — אסור;

9 והא והרי תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים היא, שהרי רק אז מותרים הם באכילה לכהנים, ומשמע שכאשר הוא מתפיס — בעיקרו של האיסור הוא מתפיס, ולא במצבו הנוכחי.

10 ודוחים: אל תדקדק מן הברייתא שאם אמר "כתרומת לחמי תודה" הוא שאסור, אלא אימא אמור שיש לדייק משם שאם אמר "כתרומת הלשכה", כלומר, כשקלים שהיו תורמים למקדש — אסור, ולתרומה זו לא היה היתר מעולם.

11 ושואלים: אם כן, אבל אם התפיס בתרומת לחמי תודה מאי מה לדעתך יהא הדין — מותר? אם כן, ליתני שישנה באותה משנה "תרומת לחמי תודה" מותר, למרות שתחילתה בדבר הנדור, ואנו נלמד מכאן כי כל שכן שיהא מותר אם מתפיס בתרומתו שאינה אלא דבר האסור! ודוחים: הא קא משמע לן דבר זה השמיע לנו שגם תרומת לחמי תודה כיון שגם היא ניתנת לכהן — תרומתו היא נקראת, ואין לחלק בין תרומה זו לבין תרומה אחרת.

12 ואי בעית אימא ואם תרצה אמור שאפשר לומר כהסבר הקודם ולדייק שהאומר "כתרומת לחמי תודה" — אסור. אולם, תרומת לחמי תודה נמי גם כן מדובר קודם זריקת דמים הוא. וכיצד ייתכן שתהא תרומה זו מופרשת עוד לפני זריקת הדמים — כגון דאפרשינהו שהפריש אותם, את הלחמים שרוצה לתת לכהן כבר בזמן לישה של הלחמים.

13 וכי הא וכמו זו שאמר רב טובי בר קיסנא אמר שמואל: לחמי תודה שאפאן בארבע חלות ולא עשה אותם כרגיל ארבעים חלות — יצא. ושאלו על דבריו: והכתיב והרי כתוב שצריך להביא ארבעים חלות, עשרה מכל סוג! והשיבו: ארבעים שנאמרו הם למצוה, שכך צריך לעשות לכתחילה. אבל אם הוא עושה רק ארבע, אחת מכל סוג — יצא.

14 ועוד שאלו: והא בעי למשקל והרי צריך ליטול, להפריש מן הלחמים הללו אחד מכל עשרה תרומה לכהן! וכי תימא דשקיל חדא ריפתא על כולה ואם תאמר שהוא נוטל לחם אחד על כולם שעושה ארבעה לחמים, אחד מכל סוג, ונותן אחד מהם לכהן — והתנן והרי שנינו במשנה על מה שנאמר "והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן... יהיה" ויקרא ז, יד ולמדו מכאן שלא יטול מקרבן על חבירו, וכיון שיש ארבעה סוגים שונים שמביא כלחמי תודה, אינו יכול לתת ממין אחד על השני! וכי תימא ואם תאמר דשקיל שלוקח ונותן לכהן פרוסה מכל חד וחד אחד ואחד מארבעת הלחמים, והתנן והרי שנינו במשנה: נאמר "אחד" ויקרא ז, יד, וכוונתו שלא יטול פרוסה, אלא לחם שלם!

15 אלא בהכרח יש לומר דאפרשינהו שהפריש אותם את הלחמים שנותן לכהן כבר בזמן הלישה. כיצד? דשקיל שנוטל תרומה בזמן הלישה, חדא אחת מחמץ, וחדא ואחת מן חלות, וחדא ואחת מן רקיקים, וחדא ואחת מן רבוכה. שעושה מכל מין חלה גדולה לעצמו ומפריש ממנה בזמן הלישה חלה קטנה כדי עשירית, והיא תרומה לכהן. ואם כן מוכח מכאן שיש דרך להפריש תרומת לחמי תודה בזמן לישה, ואפשר איפוא להסביר גם לענייננו שמדובר בתרומה כזו שנעשתה בזמן הלישה קודם זריקת דמים, ואין לדייק מכאן שהמתפיס — בעיקרו של הקרבן מתפיס.

16 ומנסים להציע: לימא נאמר כי בעיה זו, אם מתפיס בעיקרו או במצבו הנוכחי כתנאי היא כמחלוקת תנאים, שכבר נחלקו בבעיה זו; ששנינו: האומר "הרי עלי כבכור", ר' יעקב אוסר, ור' יהודה מתיר.

17 ונברר: היכי דמי כיצד בדיוק היה הדבר? אי נימא אם נאמר שמתפיס בבכור לפני זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דשרי מה הטעם של מי שמתיר, שהרי הבכור הזה קדוש. ואי ואם מדובר לאחר זריקת דמים — מאי טעמא דמאן דאסר מה הטעם של מי שאוסר? שהרי לאחר זריקת הדם הוא רכוש הכהן. אלא לאו האם לא מדובר כאן